כשנכנסתי למועדון חיכו שם כבר כמה מהאסירים. אחר מהם היה כולו אדום מכעס: "אני מפוצץ אותם, איך אפשר ככה, המזגן המחורבן הזה לא עובד. חם פה, אפשר למות, אני יוצא מהקבוצה ומתקשר לעו"ד שלי. הם עוד ישמעו ממני".
התיישבתי בשקט וחיכיתי לשאר האסירים שיגיעו לחדר שאנחנו מתרגלים.
במפגש דיברנו על כאב וסבל וההבדל ביניהם. דיברנו על העיסוק שלנו ברצון לשנות את מה שיש במקום להיות עם מה שיש.
לקראת סוף המפגש ישבנו שוב למדיטציה קצרה, בסופה ביקשתי לשמוע מה שלומם ולמה שמו לב בזמן המדיטציה. אותו אסיר אמר בשקט: "שמתי לב לרוח של המזגן".
חייכתי אליו. הוא חייך חזרה ואמר: "יש סיכוי שזה הולך לשנות את החיים שלי