אני נפגשת עם קבוצת אסירים כחצי שנה. מדובר בקבוצת אסירים קבועה יחסית (כ-10) השייכת לתוכנית של מעבר לשימוש במתאדון כתחליף סם.
ההתחלה היתה קצת מקרטעת למרות הרבה כוונות טובות מצידי וגם מצידם. ההשתתפות בקבוצה היא חובה ובהתחלה זה יצר קושי. הם מאוד כיבדו אותי וביטאו הערכה כלפי זה שאני באה בהתנדבות, אבל לא באמת הבינו "מה אני רוצה מהם" והרגישו שכופים עליהם משהו שלא מתאים להם. גם אני הגעתי עם איזושהי תבנית של התרגול שלי על "מה זו מדיטציה," ולקח לי זמן לשחרר את התבנית ולהקשיב יותר לעומק למה שעובד ולא עובד עבורם.
באיזשהו שלב הם היו אמיצים ונהדרים ואמרו לי שזה לא עובד להם. אז היו כמה פגישות שפשוט דיברנו. הקשבתי הרבה ולמדתי מהם. משהו באמון בינינו התבסס מאז. הקבוצה הפכה להיות מקום מיוחד עבורם עם תחושה של אפשרות לנוח, של שותפות. הם אומרים לי: "את הבן אדם היחיד שמקשיב לנו שאין לו שום אינטרס". עבורי זאת מתנה גדולה ואני אוהבת אותם מאוד.
בחודשיים האחרונים התבססו כמה "טקסים" של התחלה וסיום שנותנים מסגרת והמשכיות לזמן שלנו ביחד ואני מרגישה שיש להם ערך גדול.
בתחילת כל פגישה אני מזמינה את המשתתפים לעצום את עיניהם ולתת לגוף ולנפש להגיע ולנחות בחדר. אני מעניקה תשומת לב למעבר מבחוץ פנימה, ליום שממנו הם באו ולצורך להסתגל רגע למעבר אל מרחב אחר. חשבתי שהמעבר הזה מחזיק כמה דברים: הוא מלמד אותם משהו על הצורך בהסתגלות למעברים ושינויים, יש בו כבוד והקשבה לחוויות שמהן הם מגיעים אל הרגע הזה, ולצידם גם אפשרות לייצר איזשהו בסיס מחודש של שקט ונשימה עם הכניסה לפגישה.
אח"כ אנחנו עושים סבב בו כל אחד מספר "מה שלום הלב שלי היום". לפעמים אומרים מילה, לפעמים מספרים יותר על משהו שעובר עליהם. לעתים אני מתייחסת למשהו שהם אומרים בהקשר של הדהרמה.
בסיום אני שוב מזמינה אותם לעצום עיניים ולחשוב על משהו אחד טוב מהפגישה היום שהם רוצים לארוז ולקחת איתם בחזרה אל המשך היום והשבוע. מחשבה טובה שעלתה, רגע שהרגישו נעים, משהו שמישהו אמר שנגע בהם. אני מזמינה לעטוף את הרגע הזה כמו מתנה ולקחת איתם בחזרה לאגף.
במהלך הפגישות עצמן אנחנו משכללים את יכולת ההתבוננות על איך שאנחנו עובדים. אני חוזרת אל דימויים קבועים ומזכירה אותם. למשל, כמו שפותחים מכסה מנוע של מכונית כדי ללמוד איך הוא עובד וכך לדעת יותר טוב איך לטפל בו, כך אנחנו מנסים ללמוד יותר טוב איך הגוף והתודעה שלנו עובדים. מצאתי שמדיטציות שקטות של יותר מדקה לא מתאימות להם. לכן אני עושה איתם דברים יותר מכוונים: מיינדפולנס/תשומת לב לאכילה, תשומת לב לרגשות/מחשבות/צלילים, תרגול של מדיטציית לב אוהב, עבודה עם כעס וכו'.
לאחרונה היה מקרה בכלא של מורה שנכנסה לשיחה לא מתאימה עם אסירים ובעקבותיה יצאה הנחיה חדשה שקצינת החינוך חייבת להיות נוכחת בכול פגישה. בהתחלה האסירים היו מאוד ממורמרים על כך והרגישו שיש בזה הבעת חוסר אמון כלפיהם. ניסיתי לבטל את רוע הגזרה, כי גם אני חששתי שזה יפר איזשהו איזון ותחושת ביטחון שהגענו אליהן בעמל רב. אבל זה לא עבד והחלטתי לראות איך אפשר להזמין אותם (ואותי) להתבוננות על מה שהשינוי הזה מעורר