מתנדבת מכלא כרמל מספרת

לאחרונה הפרויקט שאיתו אני מתנדבת בכלא גדל וקבוצת האסירים גדלה מ-10 ל-20. כבר זמן מה שאני מגיעה למפגשים בתחושה שהמעבר לקבוצה גדולה הוא כל כך קשה, שאין לי אפשרות באמת להכיר ולשמוע את כולם ושמשהו לא מצליח לעבוד לגמרי. הרבה אסירים נרדמים ורבים לא משתתפים. עלו סימני שאלה איך להמשיך, דיונים בהם היה שותף גם הצוות של קצינות החינוך. גם האסירים היותר פעילים בקבוצה הביעו תסכול מגודל הקבוצה וכעס על אסירים אחרים שנרדמים ולא מכבדים את הקבוצה.
עם כול זה הגעתי למפגש האחרון והחלטתי לשתף אותם בתחושות שלי ובהתלבטויות איך להמשיך. המפגש היה ממש טוב ומשמעותי. פתחנו את הנושא לשיחה. שיתפתי אותם בתחושה שלי שלא קל לקיים מפגש בקבוצה גדולה כל כך, כשאי אפשר לשמוע את כולם ויותר קשה להרגיש ביטחון ולשתף מהלב. שאלתי אותם אילו כללים הם חושבים שיכולים להיות תומכים בשבילנו, כך שנוכל לקיים מפגש שיהיה משמעותי גם בקבוצה כה גדולה.
הייתה שיחה מעניינת על לקיחת אחריות. דיברנו על כללים שנכפים מבחוץ לעומת האפשרות לשים לב ולבחור בכללים שהם תומכים עבורנו. דיברנו שוב על מה בעצם התרגול הזה ומה הערך שלו בשבילנו. דיברנו על תרגול של תשומת לב לא רק כשאנחנו יושבים בעיניים עצומות, אלא בעצם בכול רגע, גם כשאנחנו מדברים ומקשיבים ומתנהלים ביומיום.
למדתי משהו על הנוכחות שלי, שנדרשת כדי להחזיק באופן משמעותי את הקבוצה ואת המרחב והתרגול המשותף. מצד אחד נוכחות מלאה באהבה וקבלה ללא תנאי, ולצידה נוכחות חזקה ודומיננטית שמלווה כול הזמן בכול צעד ולא נותנת לאנרגיה להתפזר.
אני מרגישה שמשהו התחדד לי בהבנה של הצורך בחלק השני הזה. החלק של הנוכחות האוהבת תמיד היה שם, ואחרי המפגש הזה אני מבינה יותר גם את הצורך שלהם בנוכחות חזקה ובכללים ברורים. אני מבינה עכשיו את הכללים הברורים כאקט של אהבה ותמיכה ולא כאקט של שליטה או כפיה.
כך, המבנה של המפגש היה מאוד ברור עם תרגולים מאוד קצרים של דקה- שתיים (תשומת לב לצלילים, לנשימה, לרגש), שאחריהם חזרה אל הנוכחות המשותפת בקבוצה ושיתוף מאוד ממוקד: למה שמתי לב? מה הפתיע אותי? מה גיליתי חדש?
את השיתוף עשינו במתכונת של מעגל הקשבה: עם חפץ דיבור ועם תזכורת לכללים בנוגע לאיך שמשתפים – הקשבה עם הלב וללא שיפוט, דיבור מהלב. החפץ מסמן לנו מי מדבר ומי מקשיב ועוזר לנו להיות בתשומת לב.
אני רואה שבכול פעם שמשהו לא עובד בקבוצה, בעצם זאת הזדמנות להעמיק את הלמידה שלי כמנחה ואת הלמידה של האסירים. האפשרות להקשיב למה שלא עובד פותחת פתח ללמוד ולהשתנות בהתאם למגע החי עם המציאות.
מובן שגם האסירים זוכים בכמה דברים: היכולת ללמוד מטעויות, להפנות תשומת לב אל מה שלא עובד מתוך סקרנות וללא שיפוטיות, למידה מתוך שותפות ובגובה העיניים, והובלה שהיא לא כוחנית ושולטת אלא מכבדת ואוהבת