אתמול כשהגעתי לכלא, ראיתי על שולחנה של קצינת החינוך פרפר גדול ומרשים על מגשית, שלא זע ולא נע. "הוא חי"? שאלתי. "כן, אבל הוא כנראה פצוע", ענתה הקצינה. "הנחנו אותו כאן כדי שלא יפגעו בו". שאלתי אם אפשר לקחת את הפרפר איתי לקבוצה, וקצינת החינוך כמובן אמרה שכן.
נשאתי את הפרפר איתי לכיוון החדר והוא עדיין נשאר על המגשית כמעט דומם, מדי פעם נעו כנפיו כמו מעידות על כך שהוא עדיין חי. האסירים התקרבו ונדהמו לראות את הפרפר. הנחתי אותו במרכז המעגל ואמרתי: "הוא יהיה המורה שלנו היום".
הם רצו לבדוק שהוא חי. אחד מהם התקרב ונגע בכנפיו והפרפר רפרף. ביקשתי מהם לשבת והתחלנו את המדיטציה. ביקשתי מהאסירים להרהר בכך שחייו של הפרפר קצרים מאוד ומי יודע, אולי הם קרבים לסיומם. המשכנו לתרגול הרגיל שלנו בשתיקה והתמקדנו בנשימה ובנשיפה כשהפרפר נמצא ללא תנועה במרכז המעגל. לאחר צלצול הפעמון הזמנתי את האסירים לשתף מה הם חווים כשהם רואים את הפרפר ואיפה הוא פוגש אותם.
אביא כאן כמה מהשיתופים:
"אני חי הרבה יותר שנים מהפרפר אך בגלל שחייו כה קצרים הוא מזכיר לי שעלי לשים לב לכל רגע שעובר ולראות אם הייתי שלם עם עצמי ברגע הזה. הזמן עובר מהר מאד והמעשים שלי או מילה רעה שאני אומר על מישהו יכולה להזיק לאותו אדם, כך שאני צריך לבחור את המעשים שלי והמילים שאני אומר ולחיות כל רגע בצורה הטובה ביותר".
"הפרפר מביא רק יופי לסביבה שלו. הוא עף בין פרחים וכולם נהנים לראות את החופש שלו. הייתי רוצה להיות מסוגל לחיות כמוהו".
"לפני שהוא היה פרפר הוא היה גולם. גם אני כשהייתי נרקומן, שכבתי בפינה של החדר בלי יכולת לזוז. עכשיו שאני בטיפול, אני מתחיל לפרוש כנפיים ואני מקווה ללמוד לעוף."
נאמרו דברים רבים שהביאו עוד נקודות מבט. הפרפר היה מורה מעולה. מדי פעם בדק עוד אסיר אם הוא עדיין חי ונגע בכנפיו, והוא הגיב והניע אותן כאילו מהנהן: "אני עדיין אתכם".
כשעברנו לתרגל מדיטציה בהליכה, הנחתי את המגשית עם הפרפר על השולחן ואז לפתע פתאום, הוא פרש את כנפיו, התרומם ועף דרך הסורג החוצה.
כולנו היינו נדהמים. "נתנו לו אנרגיה", אמרו האסירים.
זה היה שיעור גם בשבילי על חופש בכלא.