רציתי לשתף בחוויה שלי של מפגשי המדיטציה בכלא השרון. קיבלתי קבוצה של אסירים ממחלקה טיפולית, כלומר אנשים שנמצאים בתהליך גמילה של סמים דרך תוכנית 12 הצעדים. גיליתי אנשים שכמהים למצוא מקום אמיתי בו אפשר לנוח. אני משתדלת יותר מהכל להבהיר להם שהלימוד הוא מחוויה ישירה שלנו, לחקור ולמצוא בתוכנו את המקום שאפשר להניח לכל להיות בדיוק כמו שהוא, להניח ולנוח. רגע אחר רגע. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה לשבת עם הקבוצה הזו, לחלוק, ללמד וללמוד. אנשים שבחרו להכניס את עצמם לתהליך גמילה נמצאים בתודעה של שינוי מאוד מהותי בחיים. אלו אנשים שגם אם הם עדיין נאבקים בדרך, מצאו בתוכם את הכוח ולקחו אחריות על עצמם ובחרו בדרך שהיא חדשה ולא מוכרת. אני משתדלת לחבר כל הזמן בין התרגול של המדיטציה לבין החיים, להזכיר שאנחנו לא מתרגלים כדי שנוכל לשבת בדממה שעתיים, אלא כדי להכניס את כל התובנות של זמן התרגול לתוך כל רגע מהחיים. בתקופה הזו רוב החיים שלהם הם 12 הצעדים. אני מנסה לדבר בשפה שמוכרת להם כדי שהכול יחבור להם יחד ולא ירגיש כמו שתי דרכים שונות. בסופו של דבר אנחנו לומדים להרפות מכל מה שגורם לנו סבל, בין אם זה מחשבות, רגשות, תחושות או התמכרות. בסופו של דבר כולנו מחפשים דרך להתמודד עם הכאב שבחיים ולהיאחז בהנאות. בפגישה הראשונה דיברנו על שינוי, בחירה, אחריות ואומץ לב. על שינויים בחיים שתמיד מתחילים ממשהו פנימי, כמו שמשהו היה צריך להתרחש בתוכם כדי שיחליטו לבוא למחלקה הזו.
אני מוצאת משהו מאוד קל בקבוצה הזו. קודם כל עצם העובדה שהם כבר קבוצה. קבוצה של אנשים שכבר עוברים יחד כל מיני דברים, ואני מניחה ששמעו אחד את השני משתפים ולומדים לתמוך אחד בשני. אין כאן פוזות. הכול מאד אותנטי וכלפי חוץ אף אחד לא עושה את עצמו שהוא יודע ומבין הכל. גם כשיש התנגדויות או ספקות הכל מאד מוחצן, וכך הרבה יותר אפשרי לדבר על כל הקשיים שיש לנו, אם זה בחיים או בתרגול.
הצעד הראשון ב-12 הצעדים זה להודות שאנחנו חסרי אונים מול האלכוהול או הסמים, או כל התמכרות אחרת, ושאבדה לנו השליטה על חיינו. אם נראה את האלכוהול ככל תופעה אחרת שדרכה אנו מנסים לרוב לגעת בפיסה של אושר, נראה שבעצם כולנו מכורים. אם לא היינו מכורים נראה לי שהיה לנו הרבה יותר קל ופשוט להרפות ברגע. להפסיק אחת ולתמיד מלנסות למצוא את האושר וההקלה המיוחלים מכול דבר שהוא חולף בחיים האלו. אמרתי להם שהצעד הראשון במדיטציה זה לראות שאין לנו שליטה על התודעה. הם מיד הבינו והתלהבו ומישהו אפילו שאל אותי אם אני זאת שעשתה את תוכנית הגמילה. והמשכתי להסביר, שאנו באמת רואים בבהירות שאין לנו שליטה על התודעה, אנו מרפים מהצורך לנסות לנהל אותה לארגן או לשלוט בה.
הצעד השני בתוכנית 12 הצעדים: הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו והצעד השלישי: החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו.
תהליך 12 הצעדים הוא רוחני. יש שם התמסרות גדולה למשהו שגדול ממני ואני רואה הרבה הקבלות ללימוד שלנו את המדיטציה. ההרפיה שאנו מסכימים לעשות במדיטציה כמוה כהתמסרות למשהו גדול יותר. הסכמה לוותר על השליטה, על האחיזה, ולנסות להיפתח לרובד חדש בתוכנו, גם ובעיקר שאין לנו מושג לאן יוביל אותנו.
האסירים דיברו מאד בפתיחות ובכנות. יש משהו דווקא במצב הקשה שבו הם נמצאים, גם בבית הכלא וגם בתוכנית הגמילה, שלא ניתן עוד לחיות באשליה, אני מאמינה שאין בינינו אדם שאיחל למצוא עצמו כלוא בבית כלא במחלקה טיפולית. ואולי במקום הזה, שזה כל כך ברור שלא כך רצית לחיות, ושכבר אי-אפשר להמשיך לעבוד על עצמך שהכול בסדר, דווקא כאן נפתחת דלת חדשה, איזושהי מוכנות ומצב של אי ידיעה, שהם מקום מדויק ואמיתי להתחיל לתרגל מדיטציה.
עוד שיתוף קטן. בתחושה שלי, הדבר החשוב ביותר, זה לתת את התחושה שהכול בסדר. הכול בסדר עם כול מה שקורה בתוכם, ולהדהד להם את המקום הזה כדי שיוכלו למצוא בתוכם את המנוחה, גם אם מה שהם חווים כמחשבות או רגשות או כאב הם בלתי נסבלים. בחור אחד שיתף שיש לו הרבה מחשבות חולניות או של הרס עצמי, ושהוא מנסה להיפטר מהם. הוא רצה הבהרה אם מה שאני אומרת זה שהוא לא צריך להיפטר מתחושות אלו. הוא בחור מאד אינטליגנטי וסקרן ותמיד שואל שאלות ענייניות. עניתי לו שינסה להניח לצורך לשנות או לעשות מניפולציה בכול דרך שהיא למחשבות שלו, ושיבדוק אם יש בתוכו מרחב תוך כדי כך שהמחשבות האלו עולות. שיוכל לנוח, ללא צורך לעשות דבר. הזכרתי לו את העננים שבשמיים, וכול מה שיכול להופיע בהם: ברקים, סופות, קשתות. שלמרות הכול השמיים לעולם לא יושפעו ויישארו פתוחים וטהורים. אמרתי לו שגם בו יש את החלק הטהור שלעולם אינו מושפע מדבר. באותה שנייה פניו השתנו לנגד עיניי, כאילו נפלה איזו מסכה שהייתה דבוקה לפנים שלו והייתה שם כזו הקלה עצומה ופתיחות. הרגע הזה נשאר איתי כול השבוע