מתנדבת בכלא כרמל מספרת

אתמול כשהגעתי לכלא, ראיתי על שולחנה של קצינת החינוך פרפר גדול ומרשים על מגשית, שלא זע ולא נע. "הוא חי"? שאלתי. "כן, אבל הוא כנראה פצוע", ענתה הקצינה. "הנחנו אותו כאן כדי שלא יפגעו בו". שאלתי אם אפשר לקחת את הפרפר איתי לקבוצה, וקצינת החינוך כמובן אמרה שכן.
נשאתי את הפרפר איתי לכיוון החדר והוא עדיין נשאר על המגשית כמעט דומם, מדי פעם נעו כנפיו כמו מעידות על כך שהוא עדיין חי. האסירים התקרבו ונדהמו לראות את הפרפר. הנחתי אותו במרכז המעגל ואמרתי: "הוא יהיה המורה שלנו היום".
הם רצו לבדוק שהוא חי. אחד מהם התקרב ונגע בכנפיו והפרפר רפרף. ביקשתי מהם לשבת והתחלנו את המדיטציה. ביקשתי מהאסירים להרהר בכך שחייו של הפרפר קצרים מאוד ומי יודע, אולי הם קרבים לסיומם. המשכנו לתרגול הרגיל שלנו בשתיקה והתמקדנו בנשימה ובנשיפה כשהפרפר נמצא ללא תנועה במרכז המעגל. לאחר צלצול הפעמון הזמנתי את האסירים לשתף מה הם חווים כשהם רואים את הפרפר ואיפה הוא פוגש אותם.
אביא כאן כמה מהשיתופים:
"אני חי הרבה יותר שנים מהפרפר אך בגלל שחייו כה קצרים הוא מזכיר לי שעלי לשים לב לכל רגע שעובר ולראות אם הייתי שלם עם עצמי ברגע הזה. הזמן עובר מהר מאד והמעשים שלי או מילה רעה שאני אומר על מישהו יכולה להזיק לאותו אדם, כך שאני צריך לבחור את המעשים שלי והמילים שאני אומר ולחיות כל רגע בצורה הטובה ביותר".
"הפרפר מביא רק יופי לסביבה שלו. הוא עף בין פרחים וכולם נהנים לראות את החופש שלו. הייתי רוצה להיות מסוגל לחיות כמוהו".
"לפני שהוא היה פרפר הוא היה גולם. גם אני כשהייתי נרקומן, שכבתי בפינה של החדר בלי יכולת לזוז. עכשיו שאני בטיפול, אני מתחיל לפרוש כנפיים ואני מקווה ללמוד לעוף."
נאמרו דברים רבים שהביאו עוד נקודות מבט. הפרפר היה מורה מעולה. מדי פעם בדק עוד אסיר אם הוא עדיין חי ונגע בכנפיו, והוא הגיב והניע אותן כאילו מהנהן: "אני עדיין אתכם".
כשעברנו לתרגל מדיטציה בהליכה, הנחתי את המגשית עם הפרפר על השולחן ואז לפתע פתאום, הוא פרש את כנפיו, התרומם ועף דרך הסורג החוצה.
כולנו היינו נדהמים. "נתנו לו אנרגיה", אמרו האסירים.
זה היה שיעור גם בשבילי על חופש בכלא.

מתנדבת מכלא כרמל מספרת

לאחרונה הפרויקט שאיתו אני מתנדבת בכלא גדל וקבוצת האסירים גדלה מ-10 ל-20. כבר זמן מה שאני מגיעה למפגשים בתחושה שהמעבר לקבוצה גדולה הוא כל כך קשה, שאין לי אפשרות באמת להכיר ולשמוע את כולם ושמשהו לא מצליח לעבוד לגמרי. הרבה אסירים נרדמים ורבים לא משתתפים. עלו סימני שאלה איך להמשיך, דיונים בהם היה שותף גם הצוות של קצינות החינוך. גם האסירים היותר פעילים בקבוצה הביעו תסכול מגודל הקבוצה וכעס על אסירים אחרים שנרדמים ולא מכבדים את הקבוצה.
עם כול זה הגעתי למפגש האחרון והחלטתי לשתף אותם בתחושות שלי ובהתלבטויות איך להמשיך. המפגש היה ממש טוב ומשמעותי. פתחנו את הנושא לשיחה. שיתפתי אותם בתחושה שלי שלא קל לקיים מפגש בקבוצה גדולה כל כך, כשאי אפשר לשמוע את כולם ויותר קשה להרגיש ביטחון ולשתף מהלב. שאלתי אותם אילו כללים הם חושבים שיכולים להיות תומכים בשבילנו, כך שנוכל לקיים מפגש שיהיה משמעותי גם בקבוצה כה גדולה.
הייתה שיחה מעניינת על לקיחת אחריות. דיברנו על כללים שנכפים מבחוץ לעומת האפשרות לשים לב ולבחור בכללים שהם תומכים עבורנו. דיברנו שוב על מה בעצם התרגול הזה ומה הערך שלו בשבילנו. דיברנו על תרגול של תשומת לב לא רק כשאנחנו יושבים בעיניים עצומות, אלא בעצם בכול רגע, גם כשאנחנו מדברים ומקשיבים ומתנהלים ביומיום.
למדתי משהו על הנוכחות שלי, שנדרשת כדי להחזיק באופן משמעותי את הקבוצה ואת המרחב והתרגול המשותף. מצד אחד נוכחות מלאה באהבה וקבלה ללא תנאי, ולצידה נוכחות חזקה ודומיננטית שמלווה כול הזמן בכול צעד ולא נותנת לאנרגיה להתפזר.
אני מרגישה שמשהו התחדד לי בהבנה של הצורך בחלק השני הזה. החלק של הנוכחות האוהבת תמיד היה שם, ואחרי המפגש הזה אני מבינה יותר גם את הצורך שלהם בנוכחות חזקה ובכללים ברורים. אני מבינה עכשיו את הכללים הברורים כאקט של אהבה ותמיכה ולא כאקט של שליטה או כפיה.
כך, המבנה של המפגש היה מאוד ברור עם תרגולים מאוד קצרים של דקה- שתיים (תשומת לב לצלילים, לנשימה, לרגש), שאחריהם חזרה אל הנוכחות המשותפת בקבוצה ושיתוף מאוד ממוקד: למה שמתי לב? מה הפתיע אותי? מה גיליתי חדש?
את השיתוף עשינו במתכונת של מעגל הקשבה: עם חפץ דיבור ועם תזכורת לכללים בנוגע לאיך שמשתפים – הקשבה עם הלב וללא שיפוט, דיבור מהלב. החפץ מסמן לנו מי מדבר ומי מקשיב ועוזר לנו להיות בתשומת לב.
אני רואה שבכול פעם שמשהו לא עובד בקבוצה, בעצם זאת הזדמנות להעמיק את הלמידה שלי כמנחה ואת הלמידה של האסירים. האפשרות להקשיב למה שלא עובד פותחת פתח ללמוד ולהשתנות בהתאם למגע החי עם המציאות.
מובן שגם האסירים זוכים בכמה דברים: היכולת ללמוד מטעויות, להפנות תשומת לב אל מה שלא עובד מתוך סקרנות וללא שיפוטיות, למידה מתוך שותפות ובגובה העיניים, והובלה שהיא לא כוחנית ושולטת אלא מכבדת ואוהבת

מתנדבת בכלא אשל בבאר שבע מספרת

היום כשהגעתי לכלא, קצינת החינוך הגיעה לאסוף אותי אל האגף ואמרה לי בפה מלא התרגשות: "א' השתחרר הבוקר, מוקדם מן הצפוי". אני מודה שאני עוד לא מכירה את כולם בשמותיהם הפרטיים אז לקח לי רגע להבין מיהו א' וההמשך היה מפתיע עוד יותר. א' הגיע אל בית המשפט במתחם הכלא ביום חמישי האחרון וכשעמד בפני השופטת, זו הסתכלה על רשימת הקורסים והסדנאות בהם השתתף וכשזיהו עיניה את המילה "מדיטציה", שאלה השופטת את א' מה זה מדיטציה? א' הסביר לה את הפירוש, מהי התרומה שניתן להפיק ממנה לחיי היום יום שלנו ושל הסובבים אותנו וגם הנחה אותה (במהלך המשפט!) לעצום עיניים, להתמקד בנשימות ופשוט להיות נוכחת ברגע. השופטת, כך מדווחים הסוהרים שנכחו במקום, הייתה מוקסמת

מתנדבים מכלא אלה בבאר שבע מספרים

רציתי לשתף באירוע מרגש שהיה בקבוצת האסירים בכלא לפני מספר מפגשים, כאשר אחד האסירים הנחה את המדיטציה.
ד. החל להשתתף בקבוצה מהרגע שהוקמה. בתחילה הוא היה שקט, ולא שיתף דבר. אולם הוא היה מקפיד להגיע לקבוצה ולתרגל איתנו ועם הזמן נפתח מעט.
לאחר תקופה הפסיק להגיע. לפני שהייתי נכנס לחדר התרגול הייתי נוהג לעשות סיבוב במחלקה להגיד שלום לכולם, כשהייתי רואה אותו הייתי מעודד אותו להצטרף אך הוא היה מסרב. לאחר תקופה חזר למפגש, ובסוף המפגש אמר, ששכח כמה התרגול עושה לו טוב, ובעצם דווקא כשהכי לא רוצים לתרגל ולהשתתף בקבוצה זה הזמן שהכי נחוץ להגיע. הוא החל להגיע שוב באופן קבוע, לשתף אותנו יותר ויותר, ולתרגל במסירות.
במשך כל התקופה שהנחתי מדיטציה בכלא הקפדתי להסתכל על האסירים המתרגלים בעין שמחזיקה את הידיעה שכל אחד מהם יכול להיות בעתיד מורה שלי. אני רוצה לתת לאסירים מקום לא רק לתרגל אלא גם להחזיק את הקבוצה, להעביר מדיטציה בעצמם. להיות במקום חזק, של נתינה.
כתבתי הנחיות למדיטציה וחלקתי להם, כדי שיוכלו לתרגל גם כשאיני עמם. בכל מפגש עודדתי מתרגל אחר להנחות מדיטציה אחת בפגישה. רוב הזמן הם אפילו לא נעזרו בדף. סכמתי עם מנהלת המחלקה, בעידוד חברי הקבוצה ומתוך רצון שעלה אצלם, שיהיה להם זמן קבוע בלו"ז פעמיים בשבוע לתרגל בקבוצה כשאני לא שם.

אחרי חצי שנה עזבתי כי עברתי לעיר אחרת, והמתנדב שהחליף אותי סיפר:
כאמור, ד. הוא אחד המתרגלים הקבועים והדומיננטיים בקבוצה, והיה מרגש לקרוא על התהליך שעבר נוכח הקשיים בתחילת התרגול.
במפגש ה"חפיפה" ביני לבין המתנדב שהתחיל את הקבוצה, הקבוצה שיתפה כי במהלך המפגשים האסירים היו מעבירים חלק מתרגול המדיטציות.
במשך מספר מפגשים הייתי שב ומציע למשתתפים להנחות בעצמם את המדיטציה, אולם ניכר כי הם לא חשו בנוח, ולפיכך לא לחצתי.
לאחר שהעמיקה ההיכרות בינינו, באחד המפגשים ד. אמר שיהיה מעוניין להנחות בשבוע הבא.
למפגש זה הוא הגיע עם דף ההנחיות למדיטציה, והנחה את המדיטציה באופן מקצועי ובטוח,
לאחר מכן ד. קיבל פידבקים טובים מאוד מחברי הקבוצה וממני,
וניכר כי זו היתה חוויה משמעותית ומעצימה עבורו

מתנדבת מכלא כרמל מספרת

אני נפגשת עם קבוצת אסירים כחצי שנה. מדובר בקבוצת אסירים קבועה יחסית (כ-10) השייכת לתוכנית של מעבר לשימוש במתאדון כתחליף סם.
ההתחלה היתה קצת מקרטעת למרות הרבה כוונות טובות מצידי וגם מצידם. ההשתתפות בקבוצה היא חובה ובהתחלה זה יצר קושי. הם מאוד כיבדו אותי וביטאו הערכה כלפי זה שאני באה בהתנדבות, אבל לא באמת הבינו "מה אני רוצה מהם" והרגישו שכופים עליהם משהו שלא מתאים להם. גם אני הגעתי עם איזושהי תבנית של התרגול שלי על "מה זו מדיטציה," ולקח לי זמן לשחרר את התבנית ולהקשיב יותר לעומק למה שעובד ולא עובד עבורם.
באיזשהו שלב הם היו אמיצים ונהדרים ואמרו לי שזה לא עובד להם. אז היו כמה פגישות שפשוט דיברנו. הקשבתי הרבה ולמדתי מהם. משהו באמון בינינו התבסס מאז. הקבוצה הפכה להיות מקום מיוחד עבורם עם תחושה של אפשרות לנוח, של שותפות. הם אומרים לי: "את הבן אדם היחיד שמקשיב לנו שאין לו שום אינטרס". עבורי זאת מתנה גדולה ואני אוהבת אותם מאוד.
בחודשיים האחרונים התבססו כמה "טקסים" של התחלה וסיום שנותנים מסגרת והמשכיות לזמן שלנו ביחד ואני מרגישה שיש להם ערך גדול.
בתחילת כל פגישה אני מזמינה את המשתתפים לעצום את עיניהם ולתת לגוף ולנפש להגיע ולנחות בחדר. אני מעניקה תשומת לב למעבר מבחוץ פנימה, ליום שממנו הם באו ולצורך להסתגל רגע למעבר אל מרחב אחר. חשבתי שהמעבר הזה מחזיק כמה דברים: הוא מלמד אותם משהו על הצורך בהסתגלות למעברים ושינויים, יש בו כבוד והקשבה לחוויות שמהן הם מגיעים אל הרגע הזה, ולצידם גם אפשרות לייצר איזשהו בסיס מחודש של שקט ונשימה עם הכניסה לפגישה.
אח"כ אנחנו עושים סבב בו כל אחד מספר "מה שלום הלב שלי היום". לפעמים אומרים מילה, לפעמים מספרים יותר על משהו שעובר עליהם. לעתים אני מתייחסת למשהו שהם אומרים בהקשר של הדהרמה.
בסיום אני שוב מזמינה אותם לעצום עיניים ולחשוב על משהו אחד טוב מהפגישה היום שהם רוצים לארוז ולקחת איתם בחזרה אל המשך היום והשבוע. מחשבה טובה שעלתה, רגע שהרגישו נעים, משהו שמישהו אמר שנגע בהם. אני מזמינה לעטוף את הרגע הזה כמו מתנה ולקחת איתם בחזרה לאגף. 
במהלך הפגישות עצמן אנחנו משכללים את יכולת ההתבוננות על איך שאנחנו עובדים. אני חוזרת אל דימויים קבועים ומזכירה אותם. למשל, כמו שפותחים מכסה מנוע של מכונית כדי ללמוד איך הוא עובד וכך לדעת יותר טוב איך לטפל בו, כך אנחנו מנסים ללמוד יותר טוב איך הגוף והתודעה שלנו עובדים. מצאתי שמדיטציות שקטות של יותר מדקה לא מתאימות להם. לכן אני עושה איתם דברים יותר מכוונים: מיינדפולנס/תשומת לב לאכילה, תשומת לב לרגשות/מחשבות/צלילים, תרגול של מדיטציית לב אוהב, עבודה עם כעס וכו'.
לאחרונה היה מקרה בכלא של מורה שנכנסה לשיחה לא מתאימה עם אסירים ובעקבותיה יצאה הנחיה חדשה שקצינת החינוך חייבת להיות נוכחת בכול פגישה. בהתחלה האסירים היו מאוד ממורמרים על כך והרגישו שיש בזה הבעת חוסר אמון כלפיהם. ניסיתי לבטל את רוע הגזרה, כי גם אני חששתי שזה יפר איזשהו איזון ותחושת ביטחון שהגענו אליהן בעמל רב. אבל זה לא עבד והחלטתי לראות איך אפשר להזמין אותם (ואותי) להתבוננות על מה שהשינוי הזה מעורר

מתנדבת בכלא השרון מספרת

רציתי לשתף בחוויה שלי של מפגשי המדיטציה בכלא השרון. קיבלתי קבוצה של אסירים ממחלקה טיפולית, כלומר אנשים שנמצאים בתהליך גמילה של סמים דרך תוכנית 12 הצעדים. גיליתי אנשים שכמהים למצוא מקום אמיתי בו אפשר לנוח. אני משתדלת יותר מהכל להבהיר להם שהלימוד הוא מחוויה ישירה שלנו, לחקור ולמצוא בתוכנו את המקום שאפשר להניח לכל להיות בדיוק כמו שהוא, להניח ולנוח. רגע אחר רגע. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה לשבת עם הקבוצה הזו, לחלוק, ללמד וללמוד. אנשים שבחרו להכניס את עצמם לתהליך גמילה נמצאים בתודעה של שינוי מאוד מהותי בחיים. אלו אנשים שגם אם הם עדיין נאבקים בדרך, מצאו בתוכם את הכוח ולקחו אחריות על עצמם ובחרו בדרך שהיא חדשה ולא מוכרת. אני משתדלת לחבר כל הזמן בין התרגול של המדיטציה לבין החיים, להזכיר שאנחנו לא מתרגלים כדי שנוכל לשבת בדממה שעתיים, אלא כדי להכניס את כל התובנות של זמן התרגול לתוך כל רגע מהחיים. בתקופה הזו רוב החיים שלהם הם 12 הצעדים. אני מנסה לדבר בשפה שמוכרת להם כדי שהכול יחבור להם יחד ולא ירגיש כמו שתי דרכים שונות. בסופו של דבר אנחנו לומדים להרפות מכל מה שגורם לנו סבל, בין אם זה מחשבות, רגשות, תחושות או התמכרות. בסופו של דבר כולנו מחפשים דרך להתמודד עם הכאב שבחיים ולהיאחז בהנאות. בפגישה הראשונה דיברנו על שינוי, בחירה, אחריות ואומץ לב. על שינויים בחיים שתמיד מתחילים ממשהו פנימי, כמו שמשהו היה צריך להתרחש בתוכם כדי שיחליטו לבוא למחלקה הזו.
אני מוצאת משהו מאוד קל בקבוצה הזו. קודם כל עצם העובדה שהם כבר קבוצה. קבוצה של אנשים שכבר עוברים יחד כל מיני דברים, ואני מניחה ששמעו אחד את השני משתפים ולומדים לתמוך אחד בשני. אין כאן פוזות. הכול מאד אותנטי וכלפי חוץ אף אחד לא עושה את עצמו שהוא יודע ומבין הכל. גם כשיש התנגדויות או ספקות הכל מאד מוחצן, וכך הרבה יותר אפשרי לדבר על כל הקשיים שיש לנו, אם זה בחיים או בתרגול.
הצעד הראשון ב-12 הצעדים זה להודות שאנחנו חסרי אונים מול האלכוהול או הסמים, או כל התמכרות אחרת, ושאבדה לנו השליטה על חיינו. אם נראה את האלכוהול ככל תופעה אחרת שדרכה אנו מנסים לרוב לגעת בפיסה של אושר, נראה שבעצם כולנו מכורים. אם לא היינו מכורים נראה לי שהיה לנו הרבה יותר קל ופשוט להרפות ברגע. להפסיק אחת ולתמיד מלנסות למצוא את האושר וההקלה המיוחלים מכול דבר שהוא חולף בחיים האלו. אמרתי להם שהצעד הראשון במדיטציה זה לראות שאין לנו שליטה על התודעה. הם מיד הבינו והתלהבו ומישהו אפילו שאל אותי אם אני זאת שעשתה את תוכנית הגמילה. והמשכתי להסביר, שאנו באמת רואים בבהירות שאין לנו שליטה על התודעה, אנו מרפים מהצורך לנסות לנהל אותה לארגן או לשלוט בה.
הצעד השני בתוכנית 12 הצעדים: הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו והצעד השלישי: החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו. 
תהליך 12 הצעדים הוא רוחני. יש שם התמסרות גדולה למשהו שגדול ממני ואני רואה הרבה הקבלות ללימוד שלנו את המדיטציה. ההרפיה שאנו מסכימים לעשות במדיטציה כמוה כהתמסרות למשהו גדול יותר. הסכמה לוותר על השליטה, על האחיזה, ולנסות להיפתח לרובד חדש בתוכנו, גם ובעיקר שאין לנו מושג לאן יוביל אותנו.
האסירים דיברו מאד בפתיחות ובכנות. יש משהו דווקא במצב הקשה שבו הם נמצאים, גם בבית הכלא וגם בתוכנית הגמילה, שלא ניתן עוד לחיות באשליה, אני מאמינה שאין בינינו אדם שאיחל למצוא עצמו כלוא בבית כלא במחלקה טיפולית. ואולי במקום הזה, שזה כל כך ברור שלא כך רצית לחיות, ושכבר אי-אפשר להמשיך לעבוד על עצמך שהכול בסדר, דווקא כאן נפתחת דלת חדשה, איזושהי מוכנות ומצב של אי ידיעה, שהם מקום מדויק ואמיתי להתחיל לתרגל מדיטציה.
עוד שיתוף קטן. בתחושה שלי, הדבר החשוב ביותר, זה לתת את התחושה שהכול בסדר. הכול בסדר עם כול מה שקורה בתוכם, ולהדהד להם את המקום הזה כדי שיוכלו למצוא בתוכם את המנוחה, גם אם מה שהם חווים כמחשבות או רגשות או כאב הם בלתי נסבלים. בחור אחד שיתף שיש לו הרבה מחשבות חולניות או של הרס עצמי, ושהוא מנסה להיפטר מהם. הוא רצה הבהרה אם מה שאני אומרת זה שהוא לא צריך להיפטר מתחושות אלו. הוא בחור מאד אינטליגנטי וסקרן ותמיד שואל שאלות ענייניות. עניתי לו שינסה להניח לצורך לשנות או לעשות מניפולציה בכול דרך שהיא למחשבות שלו, ושיבדוק אם יש בתוכו מרחב תוך כדי כך שהמחשבות האלו עולות. שיוכל לנוח, ללא צורך לעשות דבר. הזכרתי לו את העננים שבשמיים, וכול מה שיכול להופיע בהם: ברקים, סופות, קשתות. שלמרות הכול השמיים לעולם לא יושפעו ויישארו פתוחים וטהורים. אמרתי לו שגם בו יש את החלק הטהור שלעולם אינו מושפע מדבר. באותה שנייה פניו השתנו לנגד עיניי, כאילו נפלה איזו מסכה שהייתה דבוקה לפנים שלו והייתה שם כזו הקלה עצומה ופתיחות. הרגע הזה נשאר איתי כול השבוע

מתנדב ממעשיהו מספר

כשנכנסתי למועדון חיכו שם כבר כמה מהאסירים. אחר מהם היה כולו אדום מכעס: "אני מפוצץ אותם, איך אפשר ככה, המזגן המחורבן הזה לא עובד. חם פה, אפשר למות, אני יוצא מהקבוצה ומתקשר לעו"ד שלי. הם עוד ישמעו ממני".

התיישבתי בשקט וחיכיתי לשאר האסירים שיגיעו לחדר שאנחנו מתרגלים.
במפגש דיברנו על כאב וסבל וההבדל ביניהם. דיברנו על העיסוק שלנו ברצון לשנות את מה שיש במקום להיות עם מה שיש.
לקראת סוף המפגש ישבנו שוב למדיטציה קצרה, בסופה ביקשתי לשמוע מה שלומם ולמה שמו לב בזמן המדיטציה. אותו אסיר אמר בשקט: "שמתי לב לרוח של המזגן".
חייכתי אליו. הוא חייך חזרה ואמר: "יש סיכוי שזה הולך לשנות את החיים שלי